24 שָׁעוֹת

טַיְמֵר שֶׁל 2 שְׁנִיּוֹת

עֵינַיִם לַעֲדָשׁוֹת

עֵינַיִם לְעַצְמִי

כַּמָּה עֵינַיִם כְּבָר צִלַּמְתִּי

אֲנִי מְחַשֶּׁבֶת

יוֹתֵר מִדַּי

אֲנִי מִתְיָאֶשֶׁת מִלִּסְפֹּר

דַּי

בָּא לִי לְהַחֲזִיר אֶת חֲדַר הַשֵּׁנָה לְאָחוֹר

לְהָשִׁיב אֶת הַמְּאַוְרֵר הַיָּשָׁן

לְאֵיפֹה שֶׁהַחֹר

בַּקִּיר עַכְשָׁו

לְנַכֵס אֶת הַמִּטָּה לְעַצְמִי בִּלְבַד

וּפַעַם

לְעוֹד

אִישׁ

אֶחָד

*

אני רואה את האמירה שלי הולכת ומתגברת, הופכת צעקה. רואה את הצילומים משתלטים לי על הלילות ועל הימים. רואה אותי נעלמת בין הפרטים שממלאים את המיטה. פרט אחד בין הפרטים. אשה אחת בין הצבעים. מיטשטשת. והיום הזה, מותשת.